פילאטיס - מאמרים וסיפורי בוגרים




סיפור חצי אישי לקראת החג מהדר שוורץ

 

בשבוע שעבר הגיע אלי מטופל חדש, אשתו מתאמנת בסטודיו והיא ביקשה שאפגוש אותו בהקדם כי הוא ״ממש עקום״. הגיע האיש, נראה מבוגר מאוד. סיפר שהיה בשיעור פילאטיס ובאמצע השיעור קם לעמידה והמדריכה נבהלה ואמרה לו שהוא עומד ממש עקום וצריך ללכת לפיזיותרפיה. 

אתן מכירות אותי וכמה אני ״אוהבת״ שמדריכות אומרות כאלה דברים למתאמנים.. פיתחתי התנגדות לאותה המדריכה.. אמרתי לו בחצי חיוך ״תראה לי רגע מה זה אומר שאתה עקום...״. 

נעמד. 

עקום!! ממש ממש עקום!! כאילו לקחו את כל בית החזה הענק שלו והסיטו אותו הצידה. כמו מופע קסמים לא מוצלח. ביקשתי שינסה להתיישר. מזיז רק את הראש. מרגיש לחץ. 


טוב, כבר הורדתי את הכובע והתחלתי להכין מזלג וסכין כדי לאכול אותו כי ללא ספק המדריכה הזו לא טעתה ! ! ! אולי אפילו הייתה צריכה יותר להפחיד את האדון שרק בחלוף חמישה שבועות מאותו שיעור הגיע לאבחון ואפילו לא הלך לרופא. 

אני לא אפרט יותר מדי לגבי האיש כדי לשמור על הפרטיות שלו אבל מדובר באיש לא מאוד מבוגר, בהזנחה בריאותית חמורה, משקל חריג, לא הולך לרופאים, לא עושה בדיקות שגרתיות.. באמת פצצת זמן מתקתקת. 

ועכשיו אני שואלת את עצמי מה אני עושה איתו? איך אני מעירה אותו שיתחיל לטפל בעצמו. 

הלוואי שהייתי זוכרת את כל הדברים היפים שלימדתי אתכם על הריאיון המוטיבציוני ואיך אסור ״להבהיל״ אנשים כאלה באמירות ביקורתיות.. אולי אם הייתי מצליחה לשלוט בעצמי הייתי מצליחה לעורר אצלו מוטיבציה פנימית לשינוי, אוטונומיה ומסוגלות... לצערי הייתי מזועזעת מדי ורציתי לנער אותו ממש מה שהוביל אותי להגיד לו דברים לא קלים ודי ישירים כמו ״מתי ויתרת על עצמך?״.. ועוד כל מיני. למי שדואגת- לא הייתי רעה או חסרת רגישות אבל ללא ספק לא באתי בגישה של להוביל אותו אל המסקנות בעצמו.. 

החלטתי על "טיפולון" קצר ועדין יחסית שמטרתו הייתה לבדוק אם יש אולי איזה מרכיב מפרקי או שרירי שאפשר לשחרר בקלות יחסית (באדם כל כך לא מאומן לפעמים פתאום משהו ישתחרר והוא ירגיש הרבה יותר טוב בכמה דקות) ולצערי הטיפול הגביר את הכאב מה שהוביל אותי לשלוח אותו לרופא, לצילום רנטגן ולעוד בדיקות ראשוניות לפני שאסכים לטפל בו שוב. 

ביקשתי שידבר איתי ביום למחרת אחרי שעשה צילום. 

הוא הסתכל עלי באדישות ואמר ״אצלי דברים זזים הרבה יותר לאט מזה״. 

מיותר לציין שלא שמעתי ממנו וכאשר שלחתי הודעה קיבלתי תשובה מתחמקת. 

 

אני מספרת את הסיפור הזה כדי שתדעו שאני לא תמיד מצליחה ליישם את כל מה שאני יודעת. שיש מצבים שמעוררים תגובות אוטומטיות והתגובות האלה לא תמיד משרתות אותנו או את המתאמנים שלנו. 

אני מספרת את זה כדי שנזכור לעצור ולעשות הערכה עצמית גם לאחור- כי לפעמים לא נשים לב תוך כדי תנועה וחשוב לבדוק את עצמנו כל הזמן. 

והכי חשוב- שנזכור לסלוח לעצמנו על הכישלונות הקטנים האלה. על חוסר דיוק שמגיע לפעמים ואפילו על דברים שנופלים בין הכיסאות. רק ככה מתקדמים ורק ככה מתפתחים. זו קלישאה אבל היא נכונה. 

 

המטופל הבא שאפגוש ויעורר אצלי את הטריגר הזה יקבל כנראה מטפלת טובה יותר. אזכור לשאול אותה שאלות כמו ״באיזה מידה אתה מרוצה עם הגוף שלך כמו שהוא עכשיו?״ או שאלות דומות שיפתחו ערוץ לחשיבה עצמית וזיהוי של הפער בין המצב נוכחי למה שיכול להיות. 

 

מאחלת לכולכם חג שמח ומקווה לראות אתכם באירועים הקרובים שלנו. 

שלכם,

הדר 

 

 


זרקור על מדריכה- ליטל בלגוטין זוהר

>>

ריאיון עם בוגרת קורסי מדריכות מכשירים, שרון כינורי

>>

זרקור על המדריכה- מיה פקמן

>>

מהו הדבר הכי חשוב שאתן עושות?

>>

סיכום אירוע החורף של בית הספר לפילאטיס

>>

Powered by Artvision | Truppo Websites