חלק א׳– רקדנים שונאים משקולות
או לפחות ככה חינכו אותי… ״אם תרימי משקולות יהיו לך כתפיים גדולות/ רגליים מסיביות/ גוף מקוצר..״ ככה אמרו לי מורים לבלט ואני שחלמתי תמיד להיות ברבור עם צוואר ארוך ורגליים דקיקות ברחתי ממשקולות כמו מאש.. כל כך עד שלא נתתי לאף אחד לשכנע אותי. לא משנה שאף פעם לא הייתי ברבור ותמיד היו לי רגליים של כדורגלנית- לא! אם אני ארים משקולות אני אתנפח. אני בת 37 וכבר לא עוסקת בריקוד מקצועי לפחות 13 שנים אבל זה לא שינה לי את הרתיעה וגם כשכבר נכנסתי לחדר כושר תמיד עבדתי עם משקלים קלילים.
מה שמדהים זה כמה הראש מאמין למה שמספרים לו- אשכרה חשבתי שסקווט עם מוט ריק זה המקסימום שלי!
חלק ב׳- לימודי פיזיותרפיה
להגיד על עצמי שאני ״חוקרת תנועה״ זה נשמע קצת יומרני.. אבל אין לי דרך אחרת לתאר את שלל הפעילויות הגופניות שהשתתפתי בהן מגיל 5 ועד היום..
- בלט קלאסי
- מחול מודרני
- פלמנקו
- ריקודי בטן
- טנגו ארגנטינאי
- בוטו
- ריצה
- ספינינג
- יוגה
- וכמובן פילאטיס
כל תחום שנכנסתי אליו היה בהעמקה ולאורך זמן וכל תחום כזה לימד אותי כל כך הרבה על עצמי.
כשהבנתי שלא ארקוד בבת שבע החלטתי להתחיל לימודי פיזיותרפיה ושם קיבלתי את נקודת המבט המדעית על תנועה. הרבה נקודות התחברו לי שם וגם קיבלתי עוד סיבות למה לא להרים משקולות… בתקופה שבה למדתי עדיין הזהירו מפני הסכנות שב״עומסים גדולים מדי״ והניחו שיש קשר ישיר בין פעילות גופנית לפציעות..
היום כבר יודעים שיש קשר- רק הפוך!
חלק ג׳- רוחות של שינוי
אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי היא הצוות שעובד איתי בבית הספר לפילאטיס. כל אחת מיוחדת ומכל אחת אני לומדת. הפיזיותרפיסטיות שעובדות איתי מאתגרות אותי כל פעם מחדש כי הן שואלות שאלות, מטילות ספק ותמיד בודקות לאן אפשר עוד להתפתח.
הפעם התודה מגיעה להן…לתמר בן הודה, לענת מרון, ליעל זאבי ובמיוחד לגברת הראשונה- אלה וינגרטן MScPt
בשנתיים האחרונות התחילו להתעורר קולות שתומכים יותר ויותר באימוני התנגדות כבסיס לשיקום כמעט מכל סוג של פגיעה גופנית. המחשבה שעומס יוביל לפציעות התחילה להתברר כפחות מבוססת וגוף גדול של מחקר מדעי הולך ומתבסס בעד אימוני התנגדות מכל הסוגים.
בתור מדריכת פילאטיס שמאמינה בשיטה ורואה תוצאות כל יום עם מתאמנים- גם כאלה עם מגבלות תנועה רציניות- היה לי נוח להאמין שההתנגדות שהקפיצים שלנו נותנים היא מספיקה ונותנת את כל מה שהמתאמן צריך. אבל ככל שקראתי וככל שלמדתי הלכה והתבססה ההבנה שאין תחליף להרמה של משקל מהרצפה.
חלק ד׳- ואז אלה הלכה לאימון קרוספיט…
והתקשרה אלי אחר כך ואמרה לי שאני חייבת לנסות. קרוספיט?? זה למשוגעים לא?? ונפצעים המון לא??
קבעתי אימון ניסיון
קיבלתי המלצה על קרוספיט השרון, זה בנתניה בין שני מוסכים.. ופגשתי את רון אלמוזני.
אימון בסיס פרטי שבו למדתי סקווט ודד ליפט וקצת קלין וקיבלתי מחמאה שאני ממש טובה (לא חוזרת על המילים המדוייקות כדי לא להשוויץ מדי)
וזהו. חודש ראשון של פנים אדומות ושרירים תפוסים וקצת התמודדות עם איזה כתף ואיזה ירך וקצת גב. אבל הבנתי מהר מאוד שזה מכרה זהב של יכולת גופנית וטכניקה ותכלס- מי שמכור לטכניקה זה לא ממש משנה אם זה טנגו ארגנטינאי או דאבל אנדרס… זה אימון ועוד אימון ועוד ועוד ולאט לאט מתחברות עוד ועוד סינפסות במוח.. ובינתיים הרמת משקולות בונה את המסה שמאפשרת לעמוד על הידיים ולהיתלות כמו קוף על המתח. ממכר!
בעקבות אלה הרבה נשות צוות מבית הספר לפילאטיס התחילו להתאמן בקרוספיט ואנחנו מחליפות חוויות על 1RM ועל עליות מתח.. זה הפך אותנו למורות טובות יותר ועוזר לנו לקדם את התלמידים שלנו להשגים שהם לפעמים לא מאמינים.
חלק ה׳- ותודה לג׳ו
האם ויתרתי על פילאטיס?? ממש לא! להפך!
הלואי שכל קרוספיטר היה מתחיל בשנה של פילאטיס. וכן- הלואי שכל פילאטיסית היתה משתתפת בקרוספיט/ הרמת משקולות כי כשאת צריכה להרים על הידיים ילדים ששוקלים 10-15 קילו ובו זמנית לפתוח דלת של אוטו, לסחוב שקיות ועם הילד על הידיים להרים את המוצץ שנפל על הרצפה אז כדאי שתעשי קצת דד ליפט ופרונט סקווט…
ואם את עושה פילאטיס אז כנראה שאת יודעת לארגן טוב את הגוף ולנשום ויש לך טווחי תנועה לא רעים בכלל מה שהופך אותך למועמדת ממש לא רעה להגיע רחוק בקרוספיט. אם רק יבוא לך..
אז אמנם אני עדיין מחכה לפול אפ הראשון שלי אבל בינתיים אני הכי חזקה שהייתי אי פעם וכמו שהמחקרים הבטיחו לי- כלום לא כואב והגוף מבסוט מהמאמץ.
לסיכום- כמה שיותר חוויות גופניות! כמה שיותר למידה מוטורית! כמה שיותר טכניקה ובעיקר לעשות מה שכיף…
בינתיים- אין על קרוספיט ותודה לפילאטיס ❤️
שלכם,
הדר שוורץ– ראש בית הספר לפילאטיס מזרן ופילאטיס מכשירים בקמפוס
