שנים התייחסו לכאב כמו למחלה ממארת, אסור להתקרב אליו, לא להתעסק איתו ולהימנע ממנו בכל מחיר.
אח"כ הגיע עידן ה no pain no gain והיום אני מרגישה כי אנשים בוחרים באיזו שהיא אסכולה כי ככה לימדו אותם.
התשובה הנכונה דווקא נמצא אי שם באמצע, במילה – תלוי
תלוי מתי, בחלק מהמקרים אפשר לעבוד עם כאב ובחלק לא.
כאב אקוטי וכאב כרוני דורשים התייחסות שונה כי ההתנהלות שלהם שונה בגוף.
הבעיה היא שלא תמיד יש לכם את הכלים לדעת מי יהפוך כאב אקוטי (כאב חדש שהתחיל בחודשיים שלוש האחרונים) לכאב כרוני (כאב שנמשך יותר משלושה חודשים).
אני אתייחס לאספקט אחד שקורה בכאב כרוני. כאב כרוני הוא תוצאה של שינוי במערכת העצבים המרכזית והפריפרית. אחד השינויים הוא שינוי תפקוד של עצבים המוסרים מידע של סכנה.
מה זה אומר?
כאשר מישהו נוגע לכם ביד יש עצב היודע לקלוט מידע של מגע ולהעביר אותו למוח. כך גם יש עצב שקולט את קרני האור והופך אותם לתמונה במוח, גלי קול לצליל וכדומה.
בגוף, בניגוד למה שחשבו שנים, אין עצבים שמוסרים מידע של כאב, אפילו לא אחד. יש עצבים שמוסרים מידע על סכנה. למשל, כאשר יש טמפרטורה ממש נמוכה יש עצב שימסור מידע – טמפרטורה נמוכה מאוד, המוח יקבל את המידע וייקח בחשבון את כל האינפורמציה שיש לו. למשל טמפרטורה נמוכה אצל אסקימוסים עוברת עיבוד מידע שונה מאשר אצל אנשים החיים בערבה.
כאשר עצבים שמוסרים מידע של סכנה מופעילם המוח יכול לפרש את המידע ככאב. אך עצבים אלו יכולים להשתנות. כאשר הם משתנים הם מתחילים למסור מידע שהוא לא נכון, כלומר שיש סכנה גם כאשר אין.
כאשר המוח מקבל מידע שיש סכנה כאשר אין הוא גם מגיב, הוא מונע מאתנו לעשות תנועה למשל, בדיוק כמו בכאב אקוטי. המוח גורם לנו לתחושת כאב למרות שאין בה צורך.
אז מה עושים? מתאמנים עם כאב? או ספורטאים?
התשובה לזה היא מסובכת, כי יש פה מעגל קסמים, כי ככל שיגיע יותר מידע למוח שיש סכנה הוא יגרום ליותר כאב.
במקרה חלק בוחרים להגיע אל ספורטתרפיסט לטיפול וחלקם בוחרים להמתין עד שזה יעבור.
אז למה לא לנוח ולחכות שזה יעבור?
ובכן, שנים רופאים היו בדעה הזו, ברגע שהיו כאבים הם אמרו לסובל – לך תנוח. אך התוצאות היו גרועות יותר, ככל שאנשים זזו פחות כך גברו הכאבים. ההבנה הזו גרמה לשינוי מדיניות, היום ההמלצה הבין לאומית לכאב גב תחתון הוא מיד לזוז ולא לעשות מנוחה במיטה. היום יודעים שאחד הגורמים המנבאים כאב כרוני הוא פחד מתנועה.
אז איך מיצרים תנועה למרות הכאב?
אני באסכולה שיושבת באמצע, לדרוש תנועה אך לדאוג שהתנועה לא תהיה כאובה, אם למשל כואב הגב לאחר 3 חזרות של תנועה מסוימת, לעשות רק שתי חזרות. להתאמן כמה פעמים על שתי חזרות וכאשר המתאמן ירגיש שהוא יכול יותר לעלות לשלוש וכן הלאה.
למה לא לעזוב את התרגיל הכואב ולעשות רק תרגילים לא כואבים?
המתאמן, בעיקר המוח של המתאמן צריך ללמוד לעשות הכל, אם העצב שאומר סכנה מפרש את המידע אחרי 3 חזרות צריך להתחיל בקטן ולעלות לאט, לשיטה הזו קוראים graded exposure.
אם תינוק נופל אחרי שני צעדים אתם לא אומרים לו "עזוב, בוא תתרכז בזחילה ותלך בגיל 3 כאשר תהיה חזק יותר", אתם נותנים לו לחזור עוד ועוד על כמה צעדים עד שהוא מצליח ללכת. כך גם מבוגר, הוא אמנם לא לומד הליכה מחדש אבל הוא לומד תנועה ללא כאב מחדש.
מה החשיבות של התנועה?
אין יכולה לתת לכם רשימה אין סופית ליתרונות התנועה, ולאדם הכאוב התנועה עוד יותר חשובה. עצבים אוהבים חמצן, זרימת דם באזור כאוב תעזור לעצב לחדש את עצמו ולהפסיק את העברת המידע הלקוי שלו. המוח אוהב תנועה, התנועה עוזרת לו להרגיש בטוח ולהפסיק לחשוב שהוא נמצא בסכנה. המתאמן אוהב תנועה כי הוא לומד להאמין בעצמו ובגוף שלו שהוא מסוגל.
אז זהו? זה כל מה שצריך לדעת על כאב כרוני?
הלוואי, אז חיינו היו יותר קלים ולא היו כאבים כרוניים בעולם. יש גורמים נוספים המשתנים בכאב כרוני אך זה קצת ארוך מידי (כותבים על הנושא ספרים). אבל אני מקווה שזה גרם לכם פחות לפחד מלבקש תנועה מתאמנים וביחד עם זאת לחשוב על דרכים איך אפשר לנוע מבלי להחמיר את הכאב.
עדי דוידוביץ', פיזיותרפיסטית מוסמכת BPT, MsPT .
מטפלת באנשים הסובלים מכאבים כרוניים, מעבירה סדנאות למורים לפילאטיס שיקומי ומנחה פיזיותרפיסטים במקרים מורכבים.
