חיפוש

בלוג

דיאטה לראש- "שמן" זו צורת חשיבה לא רק גיזרה

דיאטה לראש- "שמן" זו צורת חשיבה לא רק גיזרה
18 ביוני 2019 על ידיMeital

כל הכבוד, התחלתם דיאטה (בפעם העשירית?..) אתם מוכנים לסבול, להקריב את עצמכם ולהתענות לתקופת זמן מוגבלת. הבעיה היא לא בזמן הדיאטה או בהצלחה לרדת במשקל לתקופה קצרה, אלא בצורת החשיבה שלא משתנה, וחוזרת לסורה לאחר הצלחת הדיאטה. השינוי צריך להתחיל בראש, במחשבה ובתודעה, ראש של שמן ישאר גם בגוף רזה, ואז השמן יתפרץ החוצה….

שינוי הרגלי אכילה הוא רק סממן חיצוני לשינוי גישה שאמור להתקבל במהלך דיאטה לירידה במשקל. הבעיה היא שמרבית האנשים שמחליטים לפצוח בדיאטה לא עושים בפועל את השינוי החשיבתי. העובדה שדיאטה מצליחה רק ב- 95% מהאוכלוסייה מדברת בעד עצמה. אם צורת החשיבה שלנו כלפי אוכל לא משתנה לאחר שהצלחנו לרדת במשקל, היא תגרום לקושי בשמירה על המשקל לאורך זמן ותוביל לעליה חזרה. גם אנשים שהצליחו לשמור על משקל נמוך לאחר דיאטה מדווחים פעמים רבות כי בצורת החשיבה, הם עדיין "שמנים": הם חושבים הרבה על אוכל, משווים ומפנטזים על שוקולד או עוגות.

מה הם אותם דפוסי חשיבה מרכזיים המאפיינים את החשיבה של ה"ראש-השמן"? איך לעזור ל"ראש-השמן" הקלוע בגוף של הרזה (לאחר דיאטה מוצלחת) לא לקלקל ולשמור על ההישג? להלן עשרה דפוסי חשיבה מרכזיים המאפיינים את צורת החשיבה של ה"ראש השמן". נסו לזהות את עצמכם בין השורות ולהיות מודעים ל"לחש" הפנימי שמקלקל לכם את השמירה על המשקל לאורך זמן.

קודם אוכלים ורק אחר כך חושבים (ומתעצבנים…)

אחד המאפיינים הבולטים של צורת החשיבה של השמן הוא הגורם האימפולסיבי שהאוכל גורם. האוכל מהווה פיתוי בלתי נשלט והספונטניות לשלוח יד לצלחת העוגיות או הפיצוחים איננה בשליטה של התודעה. רק לאחר סיום האכילה הם שמים לב למה שהכניסו לפה וכועסים על עצמם בשל האכילה הלא מבוקרת. האם באמת מודעים למה נכון לאכול ומה עלול לקלקל להם את הדיאטה או השמירה על המשקל אבל כאשר האוכל נמצא מולם, הם קודם כל אוכלים ורק אחר כך כועסים על עצמם. כי הרי בפועל, הם לא באמת היו רעבים. הכעס העצמי הזה, הוא אחד מהגורמים המרכזיים לתחושת תסכול והמשך אכילה. הם כועסים על עצמם, מכים על חטא ומתנחמים בעוד אוכל…

אוכלים לא בגלל שרעבים

האוכל לא קשור לתחושת רעב. הם כבר לא זוכרים מתי אכלו בפעם האחרונה בגלל תחושת רעב. הם מתחילים לאכול כי השעון מראה את השעה שבה צריך לאכול. הם אוכלים כי יש אוכל מסביבם או כי משהו מסביבם אוכל. עצם הראיה, הרחה או טעימה של מזון מסביבם תגרום להם להתחיל לאכול. הם לא זוכרים מתי באמת הרגישו רעב והאמת שהם גם לא כל כך יודעים לזהות את רגש הרעב הפיזיולוגי כי הרעב הפסיכולוגי כל הזמן נמצא בתוכם.

לא מפסיקים בגלל שובע

בגלל שלא התחילו לאכול בשל רעב, הם גם לא יפסיקו לאכול כשמרגישים שובע. הם אלופים בהרחבת שרירי הקיבה למימדים גדולים במיוחד ולכן לא יזהו תחושת שובע. רבים מהם ידווחו על תחושת שובע רק כאשר יגיעו לנקודת התפוצצות המקשה על הנשימה ומצריכה פתיחת כפתור במכנס או חור בחגורה. הם לא מסוגלים לווסת את כמויות האוכל ומראש לא אוכלים על מנת לשבוע. אם יש עדיין אוכל בצלחת או במזנון לידם, הם חייבים להמשיך ולאכול ולטעם עד מאכל או עוד קינוח. השובע הוא לא פרמטר להפסקת אכילה וגם לאחר דיאטה מסודרת הם ידווחו כי הפסיקו לאכול כי זו הכמות שהם יודעים שמתאימה עבורם אך לא בגלל שהגיעו לנקודת השובע. במרבית המקרים הם פשוט מגדירים לעצמם את נקודת השובע רק לאחר תחושת מחנק והתפוצצות. הם כבר מזמן הפסיקו להקשיב לגוף…

אכילה לפי מצבי רוח

הם אוכלים בשל רגשות: אם הצליחו הם הולכים לחגוג עם ארוחה טובה. אם הם כועסים הם יורדים על שוקולד ועוגות. אם משעמם הם אוכלים כדי להעסיק את עצמם. אם הם עצובים הם מתנחמים עם מתוקים ואם הם בלחץ הם חייבים משהו בפה על מנת להירגע. כלומר, הרגש, ולא משנה איזה, גורם להם לאכול. אולי סוג המאכלים משתנים מעט בין סוגי הרגשות אבל השורה התחתונה היא שכמעט כל רגש ישלח אותם למקרר או לחפיסת השוקולד במזווה. אין מוצא מסגנון חשיבה כזה בו כל רגש מחייב אכילה. התוצאה היחידה הברורה היא השמנה…

לא שוכחים לאכול

אין דבר כזה "שכחתי לאכול". הם אפילו מתעצבנים כאשר אנשים "רזים" מסביבם מדווחים ש"היום שכחו לאכול כי היו נורא עסוקים". האם לא מבינים איך אפשר לשכוח לאכול כי הרי האוכל הוא אחת מהנאות הבסיסיות בסדר היום שלהם. גם מי שהצליח לרדת במשקל ושמור לאורך זמן על תפריט דיאטטי הולם, יזכור תמיד לאכול את ה"אוכל שמותר" כי עדיין זמני הארוחות במהלך היום מאד חשובים ונותנים תחושת ביטחון וזמן לרגיעה. ה"ראש השמן" לעלום לא ישכח לאכול והם תמיד יהיו מצוידים ב"נשנושנים" לכל מקרה שלא יבוא, גם אם מדובר בירקות, פירות (לאחר דיאטה) או דברי מתיקה במקרה של אכילה ללא הגבלה.

כל היום חושבים על אוכל ומתכננים את הארוחה הבאה

אחת הסיבות העיקריות לכך שהם לא שוכחים לאכול היא שהם כל הזמן עסוקים בלתכנן את הארוחה הבאה. הם קמים בבוקר וכבר מתכננים מה יאכלו בצהרים או בארוחת הערב. ה"ראש-השמן" עסוק כל הזמן בהכנת תפריטים יצירתיים לארוחה הבאה או אפילו ליום המחרת. לקראת יציאות לחופשה בבתי מלון, הם כבר כמה ימים מראש ואף שבועות לפעמים, עסוקים בתכנונים מה הם יאכלו בכל ארוחה ולכן כל כך מפחדים מאכילה במקומות שהשפע בהם רב. רק המחשבה על הארוחה הבאה במקומות כאלה, גורמת להם לעליית אדרנלין ותחושה של איבוד שליטה.

כל הזמן משווים צלחות

אחת המחשבות שנשארות ב"ראש-השמן", גם לאחר שנים של שמירה על משקל תקין, היא הבדיקה האם אחרים קבלו יותר מזון ממני. ההשוואה נפוצה בדרך כלל במסעדות, ארוחות במזנוני הגשה על ידי צוות המקום או בעת קבלת ארוחות במגשיות אישיות. ברגע שהם מקבלים כמות מוגדרת של מזון ולא בוחרים בעצמם, הם ישר בודקים האם הם "קופחו"? האם משהו אחר קבל מנת בשר גדולה יותר או קינוח טעים יותר? הם כל הזמן נמצאים במצב של עוררות לעריכת בדיקות והשוואות. הם אף ידרשו להשוות כמויות במידה וירגישו כי קבלו מעט מידי או מנה פחות טובה. זה עניין של עיקרון ופחות עניין של רעב. אצלם האוכל הוא תמיד ברמה האישית והם צריכים להרגיש שקבלו את המנה הגדולה או לפחות, לא פחות מהאנשים שלידם.

נעלבים באופן אישי אם אין אוכל שאוהבים

מכיוון שאצלם האוכל הוא כל הזמן ברמה אישית, אם הם יגיעו לארוחה חגיגית, למסיבה עם מזנון עשיר ואפילו לארוחה משפחתית ולא ימצאו אוכל שהם אוהבים, הם יעלבו באופן אישי. הם ירגישו תסכול ויתעצבנו תוך תחושה כללית של הצפת רגשות. הם מודעים לכך שבפועל אין כל בסיס אמיתי לתחושת התסכול אך החוסר יכולת למצוא מזון אהוב, תגורם להם להרגיש ש"לא חשבו עליהם" או ש"ניסו לפגוע בהם באופן אישי". מכיוון שהאוכל תמיד קשור לרגשות, מחסור בו יגרום להעלאת הרגשות השלילים.

הצלחת היא רק המלצה

הם לוקחים צלחת מלאה מכל טוב, אבל בפועל ממשיכים לאכול מסביב, מהצלחות המרכזיות. הם לא שמים לב כי מטרת הצלחת היא לבחור מה אתה רוצה לאוכל והתיישב איתה בצד. עבורם הצלחת היא רק מחסן מזון לאחר כך, אחרי שכל האוכל בקערות המרכזיות יגמר. כל עוד יש אוכל על השולחן, הם ימשיכו לאכול ממגשים המרכזיים ורק לאחר מכן יעברו לצלחת שאספו בתחילת הארוחה. במרבית המקרים הם צרכים להרגיש הם לא מפספסים שום אוכל או סוג של קינוח. יש בהם את הדחף לאכול כמה שיותר לפני שאחרים יגמרו להם את האוכל. כאמור, תחושת שובע לא משחקת תפקיד ועד שלא ירגישו שאכלו מהכל, הם לא יפסיקו.

לא מתייחסים אל השתיה כמקור לקלוריות

גם לאחר דיאטות רבות בהם הבינו כי השתיה מהווה מקור קלורי זהה ואף גבוה יותר מפרוסת לחם, הם לא ישימו לב לקלוריות שיכניסו באמצעות מיצים מתוקים, משקאות מוגזים או משקה אלכוהולי. בצורת החשיבה שלהם, המשקה עדיין נשאר חסר קלוריות והספונטניות בשתיית משקה מתוק מפריעה להם לשים לב לעומס הקלורי שעלול להתלוות לתענוג. כוס מיץ פרי טרי תכיל 120-180 קלוריות אבל הם יקפידו להימנע מלחם וממתקים כי "הם משמינים" ולא יחשיבו את השתיה כמקור מזון המעלה את כמות הקלוריות היומי בצורה חדה.

יעל דרור-סרוסי– דיאטנית קלינית ובעלת תואר פזיולוגיה M.Sc, מנהלת התזונה במרכז "מדיקס" ומרצה לשעבר בקמפוס

חזרה לבלוג

מאמרים באותה קטגוריה

הרשם עכשיו
הרשמה לניוזלטר אנחנו שולחים מדי פעם עדכונים ומידע על קורסים חדשים, תרצו להיות מעודכנים?
כל הזכויות שמורות © לקמפוס שיאים באונ’ תל-אביב 2018 Sogo Digital ui & ux development Sogo Digital
נגישות